ראשי
HE

פרק IV

כבר עברה שבת,

ועוד שבת אחת,

והיהודים עוד עמדו

לפני הר סיני.

פעם לפנות ערב רבי זכריה,

ישב לו ליד המדורה,

והחל לקנטר את נתן

על העצירה אצל סיני.

«נו, רב בן-עזרא הנכבד,

איה נבואותיכם?

מדוע אין אתם מוליכים

אותנו אל הארץ המובטחת?»

למרות כל הארס

והלעג בדברי זכריה,

בעלה של דבוירה לא גילה

אף שמץ של מבוכה.

«אם כבר כל כך רצונכם,

בן-זורח הנכבד,

אולי אבאר לכם, כידיד,

אך בסודיות החמורה ביותר,

את תנועת הקפיצים

החבויים במנגנון הערמומי

המכונה בדרך כלל

מאבק פוליטי.»

«ובכן. יכול אני להישבע לכם

שאשכיל לשמור סוד,

בפני בני אדם ובפני אלים

של כל הזמנים וכל העמים.»

«הניחו, הניחו, רבי זכריה, -

האתאיזם שלכם ידוע לי!

אין לי צורך בשבועתכם -

אאמין לכם על דבר.

הנווה הקטן הזה,

למרגלות ההרים בתוך המדבר,

מבוצר בידי הטבע עצמו,

כמבצר טבעי.

ישו, כשעבד

במטה הכללי של פרעה,

הכיר במקרה את המקום הזה

מסיפורים וממפות.

וכל עוד לא נשללה

האפשרות הבלתי נעימה

שמשיוודע דבר היציאה

של ישראל ממצרים,

יצליח פרעה, בכל זאת,

לנתק זוג אוגדות

מראש הגשר האתיופי

כדי לשלוח אותן בעקבות היהודים, -

יגושע ומויסיי

החליטו להמתין זמן

במקום המבוצר הזה,

כדי שלא להיחשף שוב

לסיכון להיתקל בצעדה,

בלב מדבר חשוף,

ביחידה ניידת

כשירה לקרב לגמרי.

בזמן הזה יגושע

צריך לתת לחייליו

הכשרה קרבית,

בשוד, בקרב, של השיירות

העוברות במדבר,

ובהרס בפשיטות

של יישובים חסרי מגן

בנווי המדבר שמסביב.

כל האמצעים האלה,

תוך הרמת רוח הצבא

ישמשו בעת ובעונה אחת

גם מקור אספקה.

ולעת עתה רבי מוישה,

כבקי גדול במדבר,

היה צריך, במסווה של יוגי,

לצאת שוב לסיור,

כדי לקבוע ביתר דיוק

היכן יהיה נוח וקל יותר

ליהודים לייסד

את מדינת ישראל.

לאחר שלווה בסתר את מוישה

ונפרד ממנו בלב שלם,

הכריז נאווין בבוקר,

כפי ששמעתם בעצמכם,

שהרבי מוישה החכם מכול,

במרומי הר סיני,

יצום ארבעים יום,

כדי להשיג בשביתת רעב

התייעצות עם האל

בשאלת המשך

התקדמותו של ישראל

ואישור דחוף

של החוקה היהודית.»

«רב נתן, אני מבקש סליחה,»

השחיל רבי זכריה מילה, -

«אולי כל זה נכון,

אבל למה צריך נאווין

להסתיר את האמת מן העם?»

«רבי זכריה, תמימים אתם,» -

ציין נתן מגבוה, -

«היכן, מתי, איזה פוליטיקאי

אמר לעם את האמת?

במקרה הקונקרטי הזה

נהג נאווין בתבונה;

שכן, אילו היהודים

היו יודעים ולו לרגע אחד

שהרגע עכשיו מסוכן,

ושבזמן הזה אין איתם

רבי מוישה במקום, -

הכול היו צועקים פה אחד

שמויסיי ברח בחרפה

ועזב אותנו במדבר,

כדי להציל את עורו

מפורענות פרעה.»

«כן, אולי כך היה קורה.

לומר לעם את האמת,

לפעמים, זה לא זהיר» -

הסכים רבי זכריה

ובתנועה שכבר הייתה להרגל

נגע שוב בתנוך האוזן, -

«בצדק נאמר באגדות:

כעם כך המנהיגים».

כך בשיחה ידידותית,

פתרו בכל ערב

רבי זכריה ורב נתן

שורה של שאלות יסוד.

ולא רק את הזוג הזה,

אלא גם את כל שאר היהודים,

הבטלה הלא רגילה

אחרי שנים ארוכות של עבודה

הביאה לידי שיחות

על שאלות מופשטות

ובעיקר על מזגו

ועל מראהו החיצוני של האל.

הרי במצרים שנעזבה

פרוטומות של האל ודיוקנאות

אפשר היה לראות גם במקדשים

וגם בחלונות הראווה.

והיהודים, מכוח החיסון,

אך בלי כוונות זדון,

רצו לראות את האל

מוחשי, קונקרטי.

הרוב החליט עד מהרה

שלפי המראה האל היהודי

צריך להיות ככרוב אדיר,

שור מכונף בבלי.

(איך, בחלוף המאות,

השור המכונף, הכרוב האיום,

הפך לאט לאט

לכרובין - לכרוב,

מלאך קטן עם פנים: עדינים, -

אינני מתכוון להכריע;

רק אני מביט בתמיהה

בהפיכה כזאת!)

המיעוט סבר מצידו

ששתי כנפיים מעט לאל,

ושהוא נראה, כנראה,

כמו תרף בעל שש כנפיים. *)

מאות משלחות שונות

באו אל אהרן

בבקשה לעשות במהרה

לפחות איזה אל שהוא,

שכן בנידח הזה,

אחרי מצרים הסואנת,

בלי עבודה ובלי עיסוק,

משעמם מאוד לחיות בלי אל.

(קורא נכבד!

אולי צחקתם

על הרצון הזה - אל

לקבל לשם שעשוע.

אבל אילו אתם, הקורא,

הייתם מבלים ולו חצי שנה

בלי עיתונים, קולנוע, כתבי עת,

ספרים, תיאטראות, הרצאה, קריאות

בלי לימוד, בלי עבודה,

בלי מטלות ציבוריות -

אז הייתם לעצמכם, הקורא,

ממציאים אל בעצמכם).

מבלי לראות ברצונם

שום מניע רע,

ערך אהרן בלי ויכוח

בקרב היהודים שנאספו

מגבית מרצון

לחפצי זהב,

שמהם אפשר היה

לצקת להם כל אל שהוא.

הואיל והזהב שנאסף

היה שלושים קילוגרם בלבד,

(אל הוא אל, אבל קצת זהב

גם לעצמך לא יזיק)

לצקת שור גדול

לא היה אפשר,

אפילו אילו הצליחו

לצקת אותו חלול מבפנים.

ויצק היוצק נחום,

בהפעילו את אמנותו,

עגל זהב קטן

ונאה.

במקום עיניים שטופות דם,

ולוע פראי ועז,

נתן האומן ללוע הקטן של העגל

דמות של חיוך,

על כן אדיר

מאבני גרניט גדולות,

העגל המסכן הקטן

נראה זעיר לגמרי.

אבל היהודים והיהודיות,

בתמימות נפשם,

שמחו גם לאל

מוחשי כזה.

אפילו יהודים רבים

בעומק לבם היו שבעי רצון

מן הגודל הקטן

של עגל הזהב שלהם.

הרי לאל קטן

צריך להיות תיאבון קטן יותר

מאשר במצרים למפלצות

העצומות והרעבתניות.

משמע, גם הקרבנות

יהיו קטנים הרבה יותר,

ולא צריך מרצון

לתת את הפרוטה האחרונה,

אהרן, לאחר שהעמיד את האל,

הראו לעם,

(לתפילה, מתוך בטלה,

באו כולם ארבעים אלף/.

ולאחר שהדליק, לשם הנימוס,

זוג ליטראות קטורת,

כדי להיפטר מזה מהר,

מילמל מתחת לאף מולבן.

ולאחר שהציב ליד האל

שני לוויים כשומרים,

מיהר לשוב ולעסוק

בעניינים דחופים.

אבל היהודים המרוצים

לא רצו להתפזר,

ומרוב שמחה החליטו

לעשות ערב ריקודים.

לאחר שהזמינו תזמורת צבאית

ועשרה מנגנים במצלתיים,

הצעירים פתחו בריקוד

ברחבה שלפני האל.

והיהודים המכובדים יותר,

כמו זכריה ונתן

ישבו על הגבעה הקרובה,

ושתו בירה קצפנית.

ובשיחה לא נחפזת

מלב אל לב,

הביטו בהנאה

בשעשועי הצעירים.

פתאום בתוך ההמון העליז,

כחוש ומגודל שיער,

בעיניים נוצצות,

הופיע רבי מוישה.

בלי לומר מילה לאיש,

דהר אל הכן,

ובמכת מקל עזה

הפיל את העגל מן הכן.

בתדהמה שמטו הנגנים

את כליהם

והזוגות הרוקדים

קפאו לרגע.

רבי מוישה הזועם,

בלי לתת להם להתעשת,

במטה דרך איתן

היכה ימינה ושמאלה.

מבלי להבין את סיבת הזעם

של נביאם האהוב,

היהודים הנדהמים

התפזרו אל אוהליהם.

רק זוגות הצעירים,

שלא רצו להיפרד,

החליטו להמשיך בריקודים

בקרחת, בשולי

חורשת הדקלים הקרובה.

«מה דעתכם, בן-עזרא», -

כך שאל זכריה את נתן, -

מדוע רבינו מוישה

כעס על היהודים?»

בעלה של דבוירה, לראשונה בחייו,

לא מצא תשובה מיד,

רק יכול היה למשוך בכתפיו

ובמבוכה גדולה,

פרש את ידיו לרווחה,

«אינני יכול להבין, בן זורח» -

לאחר שחשב מעט, ענה, -

אינני רואה בזעם הזה

שום טעם פוליטי.

אולם אולי מויסיי

כעס על שהיהודים

לא השכילו לעשות אל

בגודל הראוי?

אבל אז למה לכעוס?

צריך היה מוישה פשוט

לצוות להוסיף נחושת

ולצקת אל גדול».

רבי זכריה חשב זמן רב,

הניע את ראשו בהרהור,

ליטף את זקנו בידיו,

ואחר כך אמר לנתן:

«אינני חושב שמוישה

חושב כך בפרימיטיביות;

והסיבה, נדמה לי,

מונחת כאן עמוק הרבה יותר.

הרי את האל הבלתי נראה

רואה רק רבי מוישה,

ולעת עתה בזכות הזאת

הוא מחזיק במונופול.

משמע, את כל פקודותיו

ואת כל דעה שלו

הוא יכול להציג לפנינו

כיוצאות מן האל.

ולכן העגל,

הנראה לכל יהודי,

עלול לערער את יסודות

שלטונו של מוישה בעם,»

«מה אתם סחים, רבי זכריה!

אף אחד מכל היהודים

לא ירצה אפילו כחוט השערה

להגביל את שלטון מויסיי.

אולם, גם אם צדקתם,

הרי בחיסול הפומבי

של העגל היום

התקרית מוצתה לגמרי».

«אינך יודע איפה נעמי?» -

קטעה חוה את זכריה, -

מחר לנערה הזאת

אמרוט את האוזניים היטב!»

«רק את מסוגלת לזה !» -

נהם זכריה בכעס, -

«אני בעצמי הרשיתי לנעמי

ללכת לרקוד תחת הדקלים».

לילה בלי ירח ירד

על הנווה הנם,

והיה כה חשוך,

כפי שקורה רק במדבר.

מזמן כבו המדורות,

הכלבים נרדמו ליד האוהלים,

ובאפלת הלילה החשוך

נשמע נחרה שקטה.

פתאום, צעקה נואשת, צווחנית,

מלאה כאב של גסיסה,

לאחר שקרעה את דממת הלילה,

ננעצה בשמים כפגיון.

וכאילו על פי אות,

באותו רגע ממש,

הגיעו צעקות, אנקות

מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה...

הנה כבר מישהו בקרבת מקום זעק,

חרחר חרחור של גסיסה,

ומתחנן בלהט אל מישהו,

גוסס, על רחמים.

יללות נשים, אנקה מטורפת,

מוות המכה בלי התראה

במסווה הלילה השחור,

הפכו לגיהינום גמור

את המחנה השליו אצל סיני.

בין גלגלי עגלתו,

אחוז אימה שחורה,

אוטם את אוזניו, זכריה

בכל זאת שמע את האנקות האלה.

ולא פחד ממוות אפשרי

הטיל על זכריה אימה,

אלא האבסורד של הייסורים

המחרידים הבלתי צפויים האלה,

הנשמעים ביללה נוראה, פראית,

שנישאה לכל עבר,

של קולות שאיבדו את אנושיותם,

קולות אדם.

ונדמה היה שללילה הזה,

המלא פחד וייסורים,

המלא צעקות ועינויים,

לא יהיה סוף לעולם.

אולי עברו דקות,

אולי חלף נצח,

ומעל המדבר האפור,

סוף סוף נצנץ השחר.

ובאורו הקלוש של השחר

ראו פתאום היהודים

שלא לוחמי מצרים

ולא רוחות השאול,

אלא חיילי יגושע,

טובלים עד הברכיים בדם,

ומטורפים מן הדם,

דוקרים, כורתים בלי הבחנה

זקנים, ילדים ונשים

ואת בעליהן הלא חמושים,

ומשאירים אחריהם

גוויות של פצועים ושל מתים

יהודים מגואלים בדם.

מפקדם יגושע

תחת לחץ של מויסיי

שהסכים לטבח

המתועב הזה,

בראותו שהבוקר עולה,

ציווה על החצוצרן את אות הנסיגה

לתקוע, כדי שהיהודים,

מטורפים מפחד,

לא יעזו אל המדבר

להתפזר כצאן,

דבר שלא תאם כלל

לכוונותיו של רבי מוישה.

רק עלה השחר אל השמים,

וכרוזים בכל מקום,

מתוך שהשתיקו את הבכי והאנקות,

הכריזו לכל היהודים

שלמען תועלתם שלהם

אדוננו הגדול בהכאה

מניעתית זאת

הראה שהוא אוהב אותם

יותר מכל העמים האחרים,

וכמה הוא חזק יותר

מאלילי זהב, גרניט, נחושת

מעשה ידי אדם.

למרבה הצער, רבי זכריה

לא שמע את ההכרזה,

שכן הוא, בחרדה נוראה,

יחד עם חוה ונתן

ניסה לשווא למצוא

את בתו האהובה - נעמי,

שלא חזרה עד הבוקר

אל מקום חנייתם.

ואף אחד ממכריהם

לא יכול היה להשיב דבר

על שאלתו החרדה של זכריה:

«האם לא ראיתם את נעמי?»

הנה כבר השמש הקטנה גבוהה

עלתה בשמים הכחולים,

כבר עייפו לחפש -

נעמי אינה נמצאת.

פתאום מעבר למחנה, תחת דקל,

ליד אפר מדורה שהצטננה,

ראה נתן בן-עזרא

גופת נערה מוטלת.

שמלתה הלבנה של נעמי,

בכתמים חומים כהים של דם,

משנקרעה חשפה

פצע נורא על הגוף.

לידה, באצבעות מכווצות,

מונחת הייתה כף ידה: -

ניכר היה שנעמי

הספיקה להרים רונה,

בהתגוננה באינסטינקט

מפני המכה שריחפה מעליה, -

כאילו ביד של נערה

תעצור חרב כבדה!

חוה ייללה כזאבה מצער,

בהשליכה עצמה אל גופת בתה,

על עצמה, שיצאה מדעתה,

תלשה את שערה הסמיך.

ובקורעה את בגדיה,

שרטה את החזה בצפורניה.

רבי זכריה בן רב זורח

אתאיסט וספקן קשה

  1. *) על מראהו החיצוני של התרף, המכונה כיום שרף, אין למחבר כל ידיעות, מלבד ציון של א. ס. פושקין על הימצאות שש כנפיים אצלו לכירורגיה. אולם כל הסרפימות שזכה המחבר לפגוש פנים אל פנים היו בעלות מראה מלאכי ואופי מלאכי עוד יותר.

פרק IIIאל התוכן