מכתב שנים־עשר
10.11.46. מז׳וג לנינגרד.
...זה שאת חיה במערבולת מתמדת, זה טוב מאוד. צריך להרגיל את עצמך לחיות במשמעת ובלי הפסק, כלומר לחשוב, לצבור ידע, למסור אותו, איווריר, ולהשכיל לכבוש מקום איתן בעבודה ובין חברים. לא רע גם לרקוד, לעסוק בספורט, ולעשות עוד הרבה. אבל הכול צריך לעשות בעוצמה, במתיחה מרבית של השכל והגוף. מה שמפחיד מכול הוא הזמן שאבד בעצלות, שעות שאחריהן נשארת בנפש תחושת ריק; מה שמפחיד מכול הוא לשמוח על שעוד יום עבר. משורר כלשהו ( אינני מצליח בשום אופן להיזכר) אמר שבאמנות טעם רע הוא עצלותו של שכל הרגשות. ואת השכל ואת הרגשות אפשר לאמן, וצריך לאמן, ממש כמו את הגוף. טוב מאוד שאת הולכת להרצאות על תולדות הספרות. אבל גם גוקובסקי וגם ק. סימונוב וגם שאר המרצים ( אם לשפוט לפי שני אלה ) אנשים חכמים ומוכשרים, שיודעים לראות בחדות ולדבר באופן משכנע, ולכן יש סכנה שתתרגלי לחיות משכלו של אחר, מתפיסתו של אחר של דבר דק ואדיר כל כך כמו הליריקה הרוסית. השתדלי לקרוא את החומר בעצמך לפני ההרצאה, נסי להבין ולעצב את תפיסתך האישית את הליריקה, התווכחי בתוכך עם המרצים, וסוגי רק כשהוא משכיב אותך על שתי השכמות.
לעבוד בחוג דרמה זה לא רע; זה עוזר להבין טוב יותר ולקלוט את התיאטרון ואת הדמויות שהוא נותן. אבל חזרות סדירות הן בזבוז זמן אדיר, שמצדיק את עצמו רק כשהעיסוק מקצועי, או כשאין לאן לשים את הזמן הזה ( הדבר הגרוע מכול) או כשהחזרות אינן אלא עילה לפגישות עם אלה או אחרים מן האנשים שמעניינים אותך. מכל מקום, זו שעשוע יקר, אבל בעל מובן. מצא חן בעיניי איך שאת כותבת שמבחינה חומרית קצת קשה לכם. האיפוק היפה הזה, בייחוד כשלמעשה לא קצת קשה, אלא קשה עד ייאוש. אני רואה זאת בבירור, ולמען האמת אינני מבין לגמרי איך אתן יכולות בכלל לחיות עכשיו ממשכורת של אמא בלבד. שמחתי מאוד כשקיבלתי היום מכתב מאבא שלי, ובו הוא מודיע שהעביר לכן שלוש מאות רובל. ומצד שני גם את בתי הקטנה, בעוד שכל זה היה צריך לרבוץ עליי. אבל לצערי אני חסר אונים לפי שעה. מצער אותי מאוד שאינך הולכת לתיאטראות. אף שקשה לי, אגרד סכום קטן לבגרותך, ואשלח לך אותו במיוחד לתיאטראות. אני זוכר איך בגיל 17, במוסקבה, בבלוזה קרועה, ולעיתים קרובות בקיבה ריקה, הייתי מבקר קבוע בגלריות ( המקומות האחרונים בהן) של כל תיאטראות מוסקבה. וההנאה שקיבלתי הייתה גדולה בהרבה מזו של מבקרי הפרטר והתאים. אפשר למנוע מעצמך כל דבר, אבל אי אפשר לוותר על התיאטרון. ( אגב, מה שמך ושם אביך במסמכים. לפי תעודת הלידה – אספיר מויסאייבנה, כך גם עד עכשיו?) הייאוש שלך בגלל החדר אינו נוגע לי כלל. באותו חדר עצמו חייתי את שלוש שנות הסטודנט האחרונות שלי עם אשתי ועם יצור קטן אחד, קולני למדי, אירוצ׳קה. התנאים היו קצת גרועים משלך, שכן היה עליי גם ללמוד וגם להתפרנס, וגם רציתי להתעסק איתך; לא לחינם קראו לך בת של אבא.
ואני הייתי בן 21-23; הרצאות, תיאטראות, ספרים ומוזיקה עניינו אותי לא פחות משהם מעניינים אותך עכשיו, את יכולה להיות בטוחה. אבל אף פעם לא עלה בדעתי שאפשר להגיע מכל זה לייאוש, או לדרוש מעצמך פחות. ורק היום, אחרי מכתבך, שמתי לב לראשונה שהיו לי תנאים גרועים ללימודים בשנות הסטודנט. ושאלי את אמא באילו תנאים חיינו ולמדנו לפני כן. שתספר לך על גליאנובקה, שם היא ואני גרנו במוסקבה בתחילת לימודיי ( זוכרת, שורה, מעבר ליאוזה). ואת מגיעה לייאוש מן החדר הזה בלנינגרד ( אמא ואני גרנו שנים רבות בחדר מעבר, עם חלון שיצא אל קיר). וליפול ברוח זה דבר שלא מגיע לנו, לך ולי, בכלל. בחיי הסטודנט שלי נפלתי ברוח רק פעם אחת: כשהיית צריכה להיוולד. נדמה היה לי שעם ילד על הידיים לא אוכל לעבור בשום דרך ( בגיל 19 זה באמת מפחיד., אני מייעץ לך לא ללכת בעקבותיי). ובכל זאת עברתי. וגם את תעברי. וכשכבר נולדת, מעולם לא התחרטתי על כך: כל כך מצאת חן בעיניי. נו, די בזה. נעסוק בשאלה החשובה יותר, שאלת המוסד. כיוון שאינך אוהבת שרטוט, אין טעם ללכת למוסד טכני. זה נופל מיד. אם כן, האוניברסיטה ( את הרפואה אנו פוסלים, שכן, אני רואה, היא אינה מושכת אותך כלל). על שירה אינך מזכירה; על מוזיקה את כותבת שאינך מבינה בה כלום ( חבל). ככל שאני מבין אותך, נשארת לך הבחירה בין הפקולטה לפיזיקה לפקולטה לספרות. וכאן נעצור. אני אוהב את הספרות בלהט. התחלתי לכתוב שירים בגיל 7. מגיל 18 התפרסמתי קצת. אחר כך הפסקתי, ועסקתי בפיזיקה. אחרי הפסקה של 9 שנים, שבהן כתבתי רק מדי פעם, מגיל 27 שבתי למוסקבה ועסקתי בעבודה ספרותית ברצינות ( על כך שורה כבר אינה יודעת, שכן היינו רחוקים מאוד זה מזה באותו זמן). הפעם כתבתי דברים מדע פופולרי, ובמהירות, בשנה אחת, כבשתי בעולם כתבי העת הפופולריים של מוסקבה מעמד הוגן יחסית. הייתי בין עורכי כתבי העת טכניקה לנוער ואני רוצה לדעת הכול. התפרסמתי לא מעט.
בדהרה מלאה של הקריירה הספרותית שהלכה ונפרשת תפסו אותי אל הציפורן. משנתפסתי אל אותו ציפורן, שבתי אל השירים. זמן רב כתבתי אותם רק מדי פעם, באופן חובבני. אבל מראשית השנה הזאת עסקתי בהם ברצינות והגעתי להצלחה שהפתיעה גם אותי עצמי. אז ציינתי במרירות שמחוסר אמונה בעצמי הלכתי בדרך הלא נכונה, והחמצתי את ייעודי העיקרי, את השירה. אבל אפילו חמש דקות לפני המוות אסור לוותר על המאבק ועל החיים. וקיבלתי, בן 38, מנותק מאנשים ומן הספרות, בלי שום סיכוי ממשי להתקדם, החלטה שאולי תיראה לך ולכל אדם מפוכח מגוחכת ואבסורדית: החלטתי להחליף את מקצוע הפיזיקאי במקצוע איש הספרות. לעולם אין כל עניין בהחלטתי; בשבילו אני N פלוני, המשמש כטכנאי רנטגן וכמיקרוביולוג ( טוב שלפחות לא כחופר תעלות). לא הפיזיקה שלי ולא הספרות שלי נחוצות לו. אבל גם לי אין כל עניין בדעתו, ואני עובד כעבד, ומשקיע בעבודה הזאת את כל נשמתי, את כל כוח השכל, ואת כל מה שהרהרתי ומה שהרגשתי. ואשיג זאת, שלעולם יהיה עניין בעבודה שלי. אבל זה עליי, וזה לא חשוב. והנה עם כל זאת, אילו הציעו לי לבחור את הפקולטה שהייתה מכינה אותי על הצד הטוב ביותר לעבודה ספרותית, שוב הייתי בוחר בפיזיקה, בפקולטה שבה למד טורגנייב ואשר אותה סיים הרצן. רק הפקולטה לפיזיקה, רק לימוד הפיזיקה, יכולים לתת תמונה בהירה וברורה של העולם, והרגל לנתח את מחשבותיך ואת תצפיותיך ביושר, בבהירות, ועד הסוף. בייחוד אם מביאים בחשבון את העתיד העצום שהופעת אנרגיית האטום פותחת לפני הפיזיקה. ובכן אם יש בך ייעוד יוצר, אם את רוצה להיות אשת ספרות, אל תלכי בשום אופן לפקולטה לספרות. במוסדות לימוד כאלה עלולים לשייף עד דק את הכישרון המזהיר ביותר. דבר אחר הוא אם מעניין אותך לא יצירת הספרות, אלא לימודה. אז צריך ללכת לפקולטה לפילולוגיה.
אני מייעץ לך אז לבחור באנגלית ובספרות שלה. אחרי הספרות הרוסית, שאני מעמיד מעל לכול, הספרות האנגלו־אמריקאית היא הגדוד האדיר ביותר של ספרות העולם. כאן אפשריים לא רק לימוד והשוואה, אלא גם יצירה פעילה בצורת תרגומים ספרותיים. אבל אני חייב להזהיר אותך ברצינות רבה, ואת צריכה לנחש זאת בעצמך, שבדרך הפילולוג וחוקר הספרות יש פי כמה יותר מאשר בדרך הפיזיקאי, ושלראשון מיתלים הרבה יותר. חשבי על כך לעומק. בכלל, עלייך לבחור בעצמך, לפי הייעוד, אבל הייתי שמח אילו בחרת בפיזיקה. שרטוט יש שם מעט, והוא אינו מפחיד. הרי לא הייתי סטודנט גרוע, ולשרטט אינני יודע עד היום כלל. נמשיך, אירושה, את הדיון שלנו בזה בחליפת המכתבים הבאה. ועכשיו אעבור עוד עמוד אחד במכתבך. אני אוהב מאוד מוזיקה ויודע להרגיש אותה. למדתי לאהוב אותה ולהבין אותה מאוחר, כשכבר גרתי בלנינגרד, באותו חדר עצמו שמביא אותך עכשיו לייאוש. אבל את האופרה כך ולא הצלחתי לאהוב. ונדמה לי שאני מבין למה. המוזיקה, יותר מכל שאר האמנויות, יכולה לבטא באופן החי והעשיר ביותר רגשות אנושיים ומצבי רוח. אל מה שמוזיקלי אפשר להכניס מחשבה. אבל במוזיקה אי אפשר בשום אופן לבטא מאורע. וכאשר פרשן מוזיקלי רוצה לשכנע אותי שמקום מסוים בסימפוניה של צ׳ייקובסקי אנסאר ( הסימפוניה ה־2) מבטא איך דיה רוצה לחטוף איילה ואיך אנסאר מגרש את הדיה בחנית, אני יכול לשמוע את המקום הזה, אבל מגוחך לי אפילו לחשוב שבמוזיקה מתבטא באופן חד־משמעי דווקא המאורע הזה. מצב הרוח שהמאורע הזה השרה, כמובן מבוטא, אבל אפשר למצוא עשרות מאורעות אחרים, מסדר אחר לגמרי, המתאימים לאותו מצב רוח. אבל המלחין רוצה שהמאזין יקלוט דווקא את הצירוף שעורר בו את המוזיקה. והנה הוא תופס את המילה בעורף, מועך אותה, מסלף אותה, וכופה עליה לשרת את המוזיקה.
למילים יש מוזיקה משלהן, עמוקה בביטויה, קשורה למשמעות. אלמלא כך, אי אפשר היה לכתוב שירים, שבהם צליל המילים ומשמעותן מתמזגים למוזיקה מאגית אחת. רק משום כך יש שירים; אחרת הכול בספרות היה מתבטא בפרוזה. ראי כמה במדויק, בשיר טוב, ערוכים הצלילים, איזה תפקיד ענק ממלא החזרה־החרוז שלהם. ובאופרה מעוותים אותם בלי רחם. הקשיבי כמה בבירור נשמעת המילה тревога, איך העיצורים מוסרים בבירור את משמעותה המתוחה. ובאופרה עושים ממנה тре-ево-о-га-а-а-а, והמילה נעשית חיוורת, מעונה, חסרת הבעה. האם המוזיקה מרוויחה מן הברית הזאת, המייסרת את המילה? ספק. במקום המנעד הרחב של חוויות ומחשבות אישיות שמוזיקה אדירה יכולה לעורר בכם, אתם נאלצים ללכת בעקבות המחשבה הקצוצה של הלברית. ואיך יכולה לפעול מוזיקה חופשית, תיאר באור עד כדי כאב לב טולסטוי בסונטת קרויצר, ובהרבה מקומות אצל הופמן ( ראו לפחות את ייסוריו המוזיקליים של הקאפלמייסטר יוהאן קרייזלר ). לכן אינני אוהב אופרה. וחבל לי על הרומן מלחמה ושלום. לפי תיאורך את האופרה של פרוקופייב, רוקנו ממנו את כל תוכנו הגדול, והשאירו רק את התככנות האהבה־הליריקה ומעט מאורעות היסטוריים. תודה לך על התיאור. לפי הוא ראיתי בבירור את כל ההפקה. אני מבקש ממך גם להבא לפנק אותי לפעמים בביקורות על מה שראית. זה מועיל גם לך, ולי זה מעניין עד מאוד. 9 השנים שבהן אני מנותק מן התיאטרון לא כיבו בי את האהבה אליו. נו, נסחפתי בדיבור. כבר שלוש שעות אני כותב לך מכתב, ילדה שלי. אבל לא משעמם לי, ואלמלא חוש המידה הייתי ממלא בדיו הרבה יותר נייר. על עצמי לא הספקתי לכתוב שום דבר מעשי. אבל גם זה לא חשוב. ובכל זאת הספקתי לכתוב לך על אחד הגורמים החשובים ביותר בחיי עכשיו, על העבודה שאני מקדיש לה כל דקה פנויה שלי. מנשק אותך חזק, בתי הקטנה שכבר גדלה.
אבא שלך מישה.