הצהרת פיאטיגורסקי
הנ.ק.ו.ד. של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית
הצהרת פיאטיגורסקי ל.מ.
בסוף יוני השנה הלכתי להרצאה באוניברסיטה. עצר אותי מומחה זר, המהנדס וייסברג, ופתח איתי בשיחה על כך שפוטר מאו.ס.ג.או. שלא בצדק. אחר כך הציע לי להיכנס לבית קפה, קנה עוגיות והעביר את השיחה אל המצב במכון חרקוב. את המצב תיאר כך: הרמה המדעית של המכון יורדת, המכון הולך לאבדון. כסיבות העלה שגיי וחברי מפלגה אחרים, שאינם מוכנים לעבודה מדעית, גוררים את המכון כלפי מטה ומנמיכים את רמתו עד לרמתם. לדעתו, המנהל דוידוביץ׳ מחריב את המכון. וייסברג גם רמז לי שלדעתו את העבודה המיוחדת «הוציא בבקשות» החבר גיי במוסקבה. מוצא מן המצב שנוצר ראה בכך שבראש ארגון המפלגה במכון חרקוב יעמדו פועלים, וכמזכיר «בחור חזק». תוך כדי כך יש להכשיר קאדרים של קומוניסטים — עובדים מדעיים. שום צעדים ממשיים וייסברג לא ציין בפניי. הבעתי אי־הסכמה לכך שהקומוניסטים גוררים את מכון חרקוב כלפי מטה. כהוכחה שזה שקר הבאתי לדוגמה את גרבר ואת קומרוב, שלדעתי בקיאים בהחלט בענייניו המדעיים של המכון. בכך תמה שיחתנו. וייסברג מתמצא היטב במצב הפוליטי בברית המועצות, ולא פעם הוא משמיע קביעות מוצקות ונכונות לגמרי. לכן לא יכולתי לראות בשיחתו איתי טעות פוליטית, והתחלתי להתבונן בווייסברג מקרוב. מה שבלט לעין הוא שהוא משוחח ארוכות עם עובדים רבים של מכון חרקוב ומטייל איתם בשביל האספלט שבחצר. בפרט הוא עיבד, כמדומה לי, חברי מפלגה, את עוזר מנהל המכון החבר קרבצ׳נקו, וניהל איתו כמה שיחות ממושכות. מחלק מן העובדים שמעתי שהוא אמר להם על האספירנטים הפועלים (הקומוניסטים) שזה אינו שווה מאומה. בהדרגה התחיל להתגבש אצלי הרושם שווייסברג יוצר במכון חרקוב אווירת סכסוך ומארגן אווירה של שמועות, רכילות ויחס עוין לארגון המפלגה ולדירקטוריון. את חשדותיי הבאתי בסוף יוני לידיעתו של החבר זליבדני.
אצלנו במכון חרקוב עובדים כמה זרים. מטיסה, עובד המחלקה העיונית, שמעתי לא פעם «חדשות» על התפתחות «סכסוך» במכון חרקוב, וברוב המקרים, כששאלתי אותו מנין הוא שואב את כל זה, ענה לי ששמע הכול מווייזלברג (גם הוא זר, אינו עובד, אבל גר במכון חרקוב). וייזלברג הוא ידיד של וייסברג. המלצתי לו להיזון פחות משמועות, אבל הוא ענה לי שהוא שומע אותן בעל כורחו, משום שהוא סועד אצל וייזלברג. כל זה אומר שוב שווייסברג נמצא במרכז, או בכל אופן קרוב למרכז, של קבוצת אנשים הזקוקים לסכסוך. חלק פעיל בקבוצה הזאת נטלה (זרה) ורווארה רוהמן. מלנדאו שמעתי ש(זר) הוטרמנס קבע את משך חייו של מכון חרקוב שלנו ב־2 חודשים. בלשון מדעית אמר שפירוש הדבר רק זאת, שאם הכול ימשיך כפי שהוא הולך, המכון לא יחזיק מעמד יותר מ־2 חודשים. כך היו מכוונים אל וייסברג ו. רוהמן, הוטרמנס וטיסה, שהסביר את אי־שביעות רצונו ביחסים גרועים בלבד עם דוידוביץ׳.
קורץ נכנס לשיחות איתי שלא ברצון. בקבוצת האנשים שמארגנים את הסכסוך (וייסברג, קורץ, לנדאו, שובניקוב, ו. רוהמן) הוא מילא, לדעתי, תפקיד בולט. קראו לו המארגן של תוכנית חיובית. כך, כביכול במאמר ביקורת בעיתון הקיר, הוא פגע בשמם של שני עובדי המעבדה המיוחדת, חברי ועד הקומסומול, והביא אותם כדוגמה למדיניות שכר לא נכונה במכון.
אצל לנדאו ראיתי רשימת עובדים עם ציון שכרם, וליד כל אחד נרשם גם השכר שהיה ראוי לשלם. אני סבור שכל הרשימה וכל רעיון הסדרת השכר הם ברוח המאמר של קורץ ולפי רעיונו של קורץ עצמו. קורץ עצמו קיבל שכר שאינו תואם כלל את עבודתו במכון חרקוב. לקורץ הייתה השפעה רעה ביותר על לנדאו. הם היו ביחסי ידידות, בילו הרבה מאוד יחד, והיה אפשר לראות בבירור שינוי בלנדאו לרעה לאחר בואו של קורץ למכון. במקום להכשיר קאדרים בצורה מאורגנת, קורץ דחף את לנדאו אל דרך של הרפתקנות, של ניתוק מן המפלגה, של פעולות עצמאיות, ותמיד בסופו של דבר חשב שהמאבק בדוידוביץ׳ מתנהל על «מי—את מי», ואם מאבדים את הקצב, דוידוביץ׳ ישמיד את המכון. אני סבור שרוב הרעיונות המזיקים שייכים לקורץ (אומדן שכר חדש, חלוקת המכון לשני חלקים, אם לא נאכל את דוידוביץ׳, דוידוביץ׳ יאכל אותנו, הרעיון לחבור אל הזרים ועוד). מכל מקום, הוא מדבר תמיד באופן דמגוגי מאוד, בביטחון, ותמיד עושה עצמו כאילו מי שאינו מסכים איתו רוצה באובדן המכון. בוועד הקומסומול הודה קורץ שהסתיר את מוצאו החברתי, ולמחרת לנדאו שוב שכנע שלא הסתיר. באותו זמן שכנע את לנדאו שעזיבתו של לנדאו את העבודה תזיק לקורץ. דו־פרצופיות כזאת היא תכונה אופיינית של קורץ. אני בטוח שקורץ עומד במרכז הסכסוך. איני סבור שהוא לבדו יכול היה למלא במכון חרקוב את התפקיד המזיק ביותר, המפרק, תוך שהוא משחית את העובדים, מעמיד את עצמו ואת קוו כנגד קו ארגון המפלגה, יוצר סביב ארגון המפלגה והקומסומול אווירה לא בריאה, ובכך מבצע למעשה עבודה מזיקה.
לנדאו פתח איתי לעיתים קרובות מאוד בשיחות על הסדרים במכון. הוא אמר לי שהמכון הולך לאבדון, שדוידוביץ׳ מוליך את המכון אל התמוטטות. אמר לי שהעבודות המיוחדות מנמיכות מאוד את רמת המכון, שהוא הוציא בבקשות את העבודות המיוחדות במוסקבה כדי להתרצות ולהעמיס על המכון עבודה מיוחדת. לדעתו, יש במכון חלק מן העובדים - גיי, זליבדני, מוזקנסקי ואחרים, ובראשם דוידוביץ׳, שידם על העליונה אם המכון יורד - אז לא ייזרקו.
לנדאו אמר לי כמה פעמים שהשכר במכון בנוי שלא כהלכה.., ש«הסלוצקינים אינם בקיאים בפיזיקה וזה עובדה, ובכל זאת נחשבים לפיזיקאים». בכלל, מגמה כזאת של בידוד כמה עובדים (המעבדה המיוחדת) מן המכון. לנדאו שכנע אותי, למשל, בצורך לחלק את המכון לשני חלקים - מעבדת סלוצקין יחד עם המעבדה הגרעינית בנפרד, ומלבד זאת בנפרד «מכון חרקוב גופו» משובניקוב, אובריימוב ולנדאו. לנדאו אמר לי שהעבודה המיוחדת במכון חרקוב תיכשל, משום שהפקידו אותה לא בידי פיזיקאים אמיתיים ולא צירפו מנחים מדעיים. בכלל יצא כך: ראו מה הם עושים – לוקחים עבודה מיוחדת, אסור לעשות זאת. ואם כבר לקחת, צריך להפקיד אותה בידי מנחים מדעיים, ובו בזמן דובר על ירידת הרמה של העבודות המיוחדות. השיחות האלה הלכו תחילה, מובן, בקו של ביקורת על דוידוביץ׳, ואז, בשיחה עם לנדאו, חלקתי את דעתו שדוידוביץ׳ חסר טקט, אבל לשיחותיו על העבודות המיוחדות ועל העובדים המיוחדים נתתי מענה נחרץ. אחר כך, כשהתחלתי להבחין בשיחותיו של לנדאו באותו דבר שאמר וייסברג, יעצתי לו בנחרצות לפעול דרך ארגון המפלגה ולא להיגרר להרפתקאות. אבל לקורץ הייתה השפעה חזקה על לנדאו, ולנדאו לא רצה לשמוע לאיש. לדעתי, את דרך השיחות האנטי־סובייטיות שדיברתי עליהן לנדאו תופס בזכות קורץ. על כך שלנדאו נודף ריח של וייסברג הודעתי לקומרוב.
לנדאו מצדו אמר שהדחתו של דוידוביץ׳ היא השלב הראשון במאבק למען פיתוח הפיזיקה בברית המועצות. את התוכנית שרטט בערך כך:
1) להשיג את הדחתו של דוידוביץ׳;
2) לחזק את מכון חרקוב כיחידה מדעית;
3) לעשות ממכון חרקוב מרכז להכשרת קאדרים.
את קורץ כינה לנדאו מארגן, כיוון שכביכול קורץ הגיש לו כמה הצעות חשובות איך להכשיר קאדרים. נראה לי שלנדאו ביסודו לא רצה ללכת בקו אנטי־סובייטי, אבל לאחר שהתקרב אל קורץ פנה לדרך עוינת למפלגה.
הרדיפה הגלויה של סטרלניקוב כעובד מדעי, זה שלא רצו לאשר אותו כקנדידט למדעים בשעה שבריליאנטוב אושר, מדגישה שוב את המגמה הפוליטית של החבורה שארגנה את הסכסוך. לא פעם אמרתי ללנדאו: «אתה נגד סטרלניקוב, ומדוע אישרו את בריליאנטוב?» הוא אמר אז שכאילו הייתה טעות, שבריליאנטוב אושר. כשדיברתי על כל זה עם לנדאו, הוא הצהיר בפניי: «מה, אני רודף קומוניסטים, או מה?» לא יכולתי להשיב לו דבר, שכן פירוש הדבר היה האשמת המנחה המדעי שלי במעשה אנטי־סובייטי, ובמכון ארגון המפלגה נזהר בגישה לאפיון פוליטי של לנדאו.
אישית אני מכיר את לנדאו מ־1932, מן הזמן שבא למכון חרקוב. כל הזמן נדמה היה לי שהוא הולך ומתקרב אל המפלגה ואל השקפות המפלגה, אבל כך היה רק עד שקורץ התחיל להשפיע עליו.
לסיום ברצוני לציין שלדעתי אי אפשר לכנות בשם טעות בלבד את מה שמתרחש במכון חרקוב; כפי שאמרתי בשעתו לזליבדני ולקומרוב, וכפי שהתברר לי עוד יותר אחר כך, הסכסוך במכון חרקוב היה רק מסווה, שיטה שהייתה חלק מתוך הרפתקה רחבה יותר.