הכוהן
השיש מאדים מן השמש.
ובמדרגות בנות מאה שלבים
יורד הכוהן מן המקדש
להתפעל ממשחק הצללים.
לוטוס לבן נפרש,
הנילוס הצהוב מניע את הקנים,
ומנסה לשמוע דבר־מה
הכוהן העליון של דממת הערב.
כדי שרע ישלח ניצחון
למרכבות המלחמה של האב,
הוא, ילד בן שלוש, נמסר
לידי כוהניו החכמים של אמון.
הכיר את אינסוף התעלומה,
רועד ליד המדורה הקדושה,
השראתן של תגליות מקריות
ותשוקה נעלה אל המדע.
כל מה שאפשר לחבק ולמדוד
ולסמן במספר אדיש,
כל מה שאפשר להבין ולבדוק,-
בדק בדעת ללא חת.
אדיש לייסורים ולכאב,
מתבונן בטוב וברע,
בכבלים של רצון שאינו נם
כבל את הבשר חסר המנוח.
כמו הבז האלוהי של תחות
המריא אל רום התכלת,
וכונן גבוה מעל העולם
מחשבה כל־מנצחת- חופשית.
אך כאשר נאספים הצללים
אל משחק השמש של הערב,
יורד הכוהן על ברכיו
וגעגוע זוחל אל החזה.
שוב רוצה לצותת לדבר־מה,
שנותר סודם של האלים,-
אך בידי אל הבשר הזועם,
ככופר, לנצח נצחים.
נידון הוא במדבר התודעה,
עם מחשבות פיליגרן- חרוזים,
לאבד בבדידות הידיעה
חסרת הגבול, התואמת, החדה.
5 ביולי 1946