הקדשה
לנ.פ.
/ « נטשה» /
היה קיץ של שנה כלשהי
/נראה, עשרים ושמונה /.
הטבע צחק יחד איתנו.
אני זוכר,- אנחנו עצמנו היינו הטבע.
היה קיץ, אבל הדיף ריח של אביב.
לקראת חצות יצאנו אל מחוץ לעיר
/הייתי בן תשע־עשרה/,
והירח האיר את ההרים,
והירח האיר את ההרים
ואת המינרט הכסוף.
הצפצפות בקושי רשרשו בעליהן
/פטפטנו, איני זוכר על מה/,
ועינייך זהרו,
אח, עינייך זהרו
באש המאירה את הנפש.
זו הייתה פגישה מקרית
/כך נדמה לי אז /
שכחתי את הערב הקסום,
ולא זכרתי את הערב הזה,
כמו שבבוקר לא זוכרים חלום.
אך כשנתפסתי במזג האוויר הרע של החיים,
הבנתי, אחרי שנת כלא,
הנה היכן הוחמץ האושר,
אושר של חיים שלמים הוחמץ,
ואותו לא נפגוש עוד.
לזכר ידידותנו שלא התגשמה,
אוהב באיחור, שלא בנוכחות,
בדמותה הרכה של נטשה היקרה,
בדמותה היקרה של נטשה הרכה
רציתי לגלם אותך.
1941