תרעומת
מחימר יקר לפיסול
אל פיסל את גופי
רק כדי להשליך אותו בלי טעם
תחת מגף מסומר של מישהו.
אחרי שהפר את מנוחתו בלי גבול
למען היצירה ולמען האהבה,
נתן לי נשמה גבוהה, טהורה,-
כדי שיוכלו לירוק לתוכה. מחשבות, שנולדו ממני בייסורים,
נוצצות כיהלום,
ידיים גסות מעכו בלי רחם,
מסתירות מפני המחכים בשעמום מתיש.
נעוריי שלא נשרפו כבים,
הרוח שלא יושמד מתכופף…
בדרך הזאת, - סוערת, מסוכנת, -
אדוני, לא אגיע.
יהי רצונך, אדוני, נסתרי דרכיך,
אדוני, חזק את רוחי, אדוני, את ייאושי סלח לי…
כמוך גם אני יכולתי לברוא יקום,
רצוני לא ייכנע לשלך.
יכולתי במחשבתי הנלהבת
לנשוף נשמה במיליוני בני אדם.
את מה שעשית בשוויון נפש חמור,
אני הייתי בורא, נחנק מאהבה.
בעולם בוער, צוהל, חדש,
שנוצר בדיבור גאה וחגיגי,
הייתי מחליף את העולם הסובל הזה.
איני ירא את עונשך האיום,
אני דוחה את שכרך,
איני מבקש לא חנינה ולא מתת, -
אני עומד לפניך כפני שווה.
סלח לי על גאוותי, אדוני, הורד ענווה על עבדך,
אדוני, על עבד עלוב, שחור לפני פניך הבהירים, אדוני,
חופן עפר לרגליך.
הקוסמוס כבול במרחב ובקור.
שברי עולמות נדחסו להרים.
עולם שנשלט בכאב וברעב
התיז אל השמים את דמו האחרון.
המין האנושי – קיא האל,-
שהיה, מסריח בארס הדורות,
אי־שם נמעך מרחוק למרגלות
הרים שקברו את שרידי האלים.
לרסיסים נשבר עול הזמן,
נעצרו גלגלי הגורל,
לקרעים נקרע על נפת הכוכבים,
מגילת העתיד שהסתיר האל,
בעולם אין עוד להיות לעתיד.
מלא אושר עצום , מייסר,
אדון לכאב האינסופי שלו,
כקרחון אל קרח של תשוקה קפואה
אני לבדי מעל המרחב.
איפה אתה, אדוני, אל נפשי. אל תעזוב אותי, אדוני, אני פוחד,
אדוני, במדבר בדידותי, אדוני, אל תניח אותי לבדי,
אל תעזוב אותי לבדי!...
25 באפריל – 6 במאי 1946