פרק I
שמש מצרים החמה
עלתה בשמיים הכחולים
ובקרניים לוהטות
הציפה את עמק הנילוס.
הכול היה כמו בתמונות:
ספינקס מהורהר ליד המקדש,
תבליטים, אך ורק בפרופיל,
פירמידות בפרספקטיבה.
וכמובן, היו גם כן
כל החיות והעופות,
אלה אשר לפי ברהם
חייבים לחיות במצרים.
בקדמת התמונה, בגדול,
יהודים עירומים למחצה
לשים טיט, חותכים תבן,
ונושאים לבנים לייבוש.
ראשי חוליות מבין היהודים
משגיחים על העבודה
וצועקים בכל רגע:
«נו, קדימה, קדימה, בחורים!»
והמקבל המצרי,
שהתרפה תחת הסככה,
מקבל את הלבנים לפי נורמה קפדנית
בערימות.
על פפירוס ענק
את חשבון העבודה לפי חוליות
ניהל רושם מבין היהודים
בבגד לבן־מלוכלך.
רבי זכריה בן רב זרח
(הוא עצמו היה הרושם),
למזלו, באמנות נדירה
שלט, של כתיבה וקריאה.
הוא אף למד חשבון
לפי השיטה הבבלית,
וידע לנהל חיבור
עד חמשת אלפים ויותר.
לכן בן זרח שלנו,
אף שהיה יהודי עני,
לא לש את הטיט ברגליו,
אלא החזיק פפירוס בידיו.
ובכל זאת, בין הזקנים
ושאר היהודים הנכבדים,
שהצליחו להסתדר
בשירות המצרי,
לא היה לו תוקף,
שהרי לכול היה ידוע
שרב זכריה הוא במידה יתירה
אדם בלתי מעשי.
ביום הזה מן הבוקר היהודים
דיברו הרבה,
מה שכמובן השתקף
בהצלחת הייצור, -
מפני שבאותה תקופה
עוד לא יכלו היהודים,
בעודם משוחחים עם מישהו,
שלא לנופף בידיים.
«השמעתם, רבי זכריה» -
תפס את הסופר בשוליו
מתוך בור אחד עמוק
ראש חוליה שחור־זקן, -
«השמעתם שחזר
מן המדבר בן עמרם,
אחי הזקן אהרן,
רבי מוישה המפורסם?
שאיזה נס
בת פרעה גידלה אותו,
והוא הביא מן המדבר
אל נפלא
במיוחד בשביל היהודים.
ועכשיו את הנורמות ליהודים
על הלבנים יקצצו למחצית,
ואת הדוחן והעדשים
יגדילו במנה כפולה!»
«טץ־טץ־טץ! וכי אמת הדבר?
הטיל ספק רבי זכריה -
ומה גם, איזה קשר יש
בין נורמות ובין אל?»
«לו על המקום הזה אותי
ינגח אניס השחור,
אם היום אתה, בן זרח,
לא יצאת מדעתך לגמרי!»
פתאום השחילה את מילתה שלה
הטבחית, הדודה דבוירה,
יהודייה נמרצת
עם שדיים שאין להם שיעור.
«כל הרוכלות בשוק
דיברו פה אחד,
שעם בואו של משה
כולנו נהיה אדונים.
ואשר לבת פרעה, -
הרי לכולם ידוע מזמן,
שממשה
היא כבר ילדה ילד.
אני עצמי שמעתי על כך
בסתיו שעבר בממפיס
מעד ראייה כזה,
שלא יוציא מילה של שקר.
פרעה, בזעם נורא,
ציווה להטביע את משה,
ומשה דרך אשנב
ברח אז אל המדבר.
אבל עכשיו, כאשר לילד
מלאו בקרוב חמש־עשרה,
ויורש אחר
אמון לא שלח למצרים,
פרעה סלח למשה,
והחליט למנות אותו
לתמיד לשר הראשון
אצל יורש הכתר.
אבל לפי שעה כל העניין הזה
נשמר בסודיות החמורה ביותר,
ולמשה, לשם שמירה,
נתנו אל ממפיס.»
רבי זכריה במקום הזה
רצה לשאול את דבוירה,
איך סודו של פרעה
נודע בקלות כזאת.
אבל הרבה יותר קל בסערה
לשוט בסירה נגד הרוח,
או לנילוס בימי הגאות
לחסום את דרכו בסכר,
מלפלוט מילה אחת
בשיחה עם הדודה דבוירה,
דבר שבו נוכח מזמן
בעלה, נתן בן עזרא.
ונוסף על כך החמיא לדבוירה
שבפיהם הפעורים
היהודים שמסביב
תפסו בלהיטות את דבריה.
גם שרלוק הולמס לא היה מגלה
כמה עובדות מהימנות
הייתה דבוירה מספיקה למסור,
אילולא הפריעו לה.
מישהו חד־מבט מן הפועלים
ראה במפתיע,
שמרחוק, ליד הבקתות ממש,
סמוך ליישוב היהודי,
שנמשך באי־סדר
מבית החרושת ללבנים
עד לרבעים המצריים,
הופיע רבי מוישה.
וכאילו בסמום,
רוח חמה מן המדבר,
את כל היהודים נשף בבת אחת
לכיוון היישוב.
ונתלית ברצים,
כדי לא להישאר אחרונה,
מטלטלת את גופה הכבד,
ברחה דבוירה איתם.
המקבל המצרי עצמו
כמעט זינק אחריהם,
אבל אחר כך, בהינף יד,
שב וישב בצל הסככה,
הרים פפירוס ישן,
ניער לתוכו מאחורקה,
ומשגלגל פפירוס, *)
שאף ממנו בהנאה.
(אומרים שלפני קולומבוס
לא עישנו בעולם הישן, -
אבל איזה טיפש יאמין
בסיפורי הסבתות האלה.
ובכן, כמובן, לא בחוצפה,
לא לעיני קהל רחב,
אלא עישנו בסתר
מפני חוקרי התרבות.)
רבי זכריה בן רב זרח,
כתמיד, מפגר אחרי כולם,
מעבר לקהל שנאסף
לא יכול לראות דבר.
רק שמע שאגת התלהבות
וקריאות ברכה,
וראה איך את משה
נשאו על הידיים אל היישוב.
אבל בעוד עם המון הפועלים
הוא חזר אל בית החרושת,
נודע לו הרבה יותר
מכפי שהיה יכול לראות בעצמו.
«ראיתם, ראיתם» -
מורט את זרועו,
ומתיז רוק בסמיכות,
ראש החוליה שחור־הזקן -
«ראיתם איך רב מוישה
הכה במקל באדמה
ומתוך סדק ענק
יצאו מיד שני נחשים?»
«מה אתה משקר, רב הלוי»-
קטעו את ראש החוליה -
«זה מטה אהרן
שרב מוישה הפך לנחש.
ואחר כך הנחש הזה התנפח
והתפוצץ ברעש נורא,
ובשומן הנחש הלבן
משח משה את ידו».
«משה לא משח כלום,
אלא ידו של עושה הנפלאות
הלבינה מצרעת
ומיד נרפאה.»
הוויכוח על מה שעשה מוישה
היה הופך עד מהרה לקטטה,
אילולא באותו רגע אל בית החרושת
התקרבה אלונקה
עם חופה דהויה,
שתחתיה הסתתר
צהוב, מר־מרה וזועף,
משגיח בכיר קפדן,
שהיה כוהן זוטר של איזיס,
שהועבר בשל שכרות
ממפיס הבירה
אל בתי החרושת ללבנים.
תחת מבטו של בעל הבית
רתחה העבודה מחדש;
ראשי החוליות והמקבל
נכונו לחיטוט במומים.
ובשתיקה רבי זכריה,
שפרש שוב את הפפירוס,
ורושם את מהלך העבודה,
חשב במרירות ובכאב:
«האמנם רבי מוישה
אינו אלא קוסם אורח,
שהתגלגל לסיבוב הופעות
אלינו לפרובינציה נידחת,
כדי להציג להטוט ישן,
שנמאס על כולם בממפיס,
שם הוא כבר אינו עושה קופה,
הפיכת מקל לנחש».
אבל כשתפס את עצמו
בנאום הזה שמתחת להכרה,
פרץ רבי זכריה בצחוק,
לתמיהת הפועלים.
הוא צחק על עצמו
ועל המרירות שלא ציפה לה: -
«יוצא שבכל זאת האמנתי
בפטפוטה של דבוירה השמנה!»
השמש ירדה לאטה
מאחורי מדבר לוב,
אבל לעמק הנילוס הערב
לא הביא צינה רעננה.
זכריה, שכבר סעד,
בחצר, תחת דקל זקן,
ליטף בעדינות את הראש
של בתו האהובה נעמי.
גבותיה השחורות של נעמי
התקמרו חדות מקשת
מעל לריסים סמיכים
ולעיני צבייה.
כצבייה הייתה נעמי,
קלת רגל ודקת גזרה;
שדיה, שהחלו להסתמן,
כתפוחים מוצקים
שילד שובב החביא
מהשגחת אביו,
כבר נראו לעין
מתחת לשמלה קיצית רחבה.
ובגיל שלוש־עשרה נעמי,
בין הנערות היהודיות,
הצטיינה ביופייה
והייתה הכלה הראשונה.
והיא לבדה במשפחה
הבינה את בדיחות הרבי
וריככה את האירוניה
בצחוק שמח וצלול.
וכאשר צחקה -
נעשה העולם יפה יותר,
ובנפשו של רבי זכריה
נמסה המרירות כהרף עין.
ונעמי לעתים קרובות מאוד
ברחה מחברותיה,
כדי את כף אביה הגדולה
בלחצה אל לחיה הרכה,
להאזין לסיפורים ארוכים,
מתובלים בפלפל,
על עולם המחשבה המופלא
ועל טיפשותו של היקום.
לעתים קרובות הצטרף
אליהם ידיד ותיק של רב זכריה,
בעלה של דבוירה, נתן בן עזרא,
ששירת כטלגרפיסט
בטלגרף המרכזי.
(הייתי מבקש מכם, הקורא,
שלא לצחוק במקום הזה,
מפני שבעולם העתיק
כבר היה טלגרף של אותות
אתם, כמובן, לא הייתם יכולים
למסור: אוהב מנשק
חכה מחר בעיר תבאי
המעריץ רעמססיק».
למברק כזה
לא היו מספיקים האותות;
אבל ידיעות רציניות: -
על שיטפון במעלה הנילוס,
או על כך שבגבול
הופיע אויב, -
נמסרו בדיוק רב יותר
ממה שקורה בזמננו.)
ואף שנתן בן עזרא עצמו
היה אדם בולט -
«בעלה של דבוירה», כך
קראו לו בדרך כלל כל השכנים.
בעלה של דבוירה היה בן הזוג הקבוע,
שאין מחליפים אותו,
של רבי זכריה באותו שעשוע,
הערמומי והרציני,
ששימש במקום שחמט,
שלא היה ידוע באותה תקופה,
כדי שלאנשים פיקחים
לא יהיה פנאי לחשוב.
וכמו כל הטלגרפיסטים
(לפי כללי כל הרומנים,
בלי תלות במאה).
בשנות נעוריו, בגיטרה -
אוי, סליחה, התבלבלתי - בנבל.
עם סרט ורוד רחב
הקסים את דבורה שלו, -
ואחר כך דבורה את הנבל -
ניפצה על גבו.
ואז נתן בן עזרא,
שנעשה מעתה «בעלה של דבוירה»,
כמו כל הטלגרפיסטים,
בלי תלות במאה,
נעשה מדינאי מעמיק,
שדן בכל ההחלטות
של שרי פרעה,
ובן זוגו של רבי זכריה.
«רב נתן, שלום עליכם -
התרומם מעט רבי זכריה,
כדי לברך בקידה
את נתן שניגש.
«השמעתם, רבי זכריה,
על מאורעות היום?» -
במקום כל ברכת שלום
פתח מיד בעלה של דבוירה.
- זה על משה?
- מה אלה שאלות מוזרות!
ועל מה עוד היהודים
יכולים לדבר היום?»
«עליי להודות, איני מבין
את הדמות המוזרה הזאת
ואת כל הדיבורים האלה
על איזה אל חדש.
גם בלי זה כבר במצרים
צפוף למדי מאלים, -
כאן, לאן שלא תפנה,
אתה נתקל באל.»
«אתה, רב זכריה, מגדף.
כל אלה אלים כוזבים,
יש בעולם אל אחד,
אלוהי אברם ויצחק.
ואת האל הזה ממש
פגש משה במדבר,
והאדון כיוון אותו
לבייש את אלי מצרים.»
פרץ רבי זכריה בצחוק:
«אין זה עניין פשוט!
הרי אלי מצרים
אינם בחורים בלי שיניים.
ובכן, ואם יהיה להם
צר בוויכוח עם האל החדש,
אז הצבא המצרי
בלי ספק יבוא לעזרתם.
והמשטרה, כמובן,
לא תסבול שבא מן החוץ
יגרש את כל האלים העתיקים
מתחום מצרים.»
בעלה של דבוירה נבוך מעט
מטיעון כזה.
«כן. עם המשטרה, אולי,
קשה יותר לאל להתמודד.
וכמובן, יהיה טוב יותר,
אם הוא, מניח את הוויכוחים,
ייקח עמו את היהודים
רחוק יותר מן המשטרה.»
«אילו רק רבי מוישה
היה מצליח להוליך את היהודים,
הייתי נכון להאמין
אפילו בפרסת חמור!
הרי לא בזה אסוננו,
שעבודה כבדה
על רועי הבקר של ישראל
ציווה פרעה לבצע;
ולא בזה אסוננו,
שאנו רואים מעט בשר
ושבתי היהודים
אינם מקושטים בשטיחים, -
אלא האסון הנורא מכול
הוא שילדי ישראל
השלימו עם חיי עבדות
ושכחו את החירות.»
«רבי זכריה, אתה חולם
וחופשי בדעות, נאיבי,
ובפוליטיקה של ממש
אינך מבין ולא כלום.
במדע ההיסטוריה
זה נעשה לאקסיומה, -
שפוליטיקאי מפוכח תמיד
נשען על אל.
הסתכלו ברעמסס
ובשאר הפרעונים, -
הצלחתם נקבעה
רק בקשר קרוב עם אל.
לי, כמובן, אין זה ידוע
מה זומם רבי מוישה,
ואיזה מין אל
הביא עמו למצרים, -
אבל עכשיו על היהודים
לצפות לנסים יוצאים מן הכלל
וכמובן לשינוי
במעמדם המשפטי.»
משוכנע מכבר
שנחלי הלשון
בוויכוח עם בעלה של דבוירה
רק דבוירה יכלה לעצור, -
רבי זכריה כבר לא התווכח,
אלא שלח את נעמי שלו,
שבעיניים פקוחות לרווחה
תפסה כל מילה,
אל לוח המשחק,
ומשסידר את הכלים,
עשה מהלך מחוכם,
כך שרב נתן בן עזרא
השתתק באמצע המילה.
- *) «פפירוסה» שלנו, כסברת המחבר, היא בבירור שיבוש של המילה המצרית «פפירוסא», משם החומר שממנו גלגלו המצרים הקדמונים רגלי עז.