פרולוג
הזמן בזרם משתולל
זורם לו על פני היקום
ונושא עימו לבלי שוב
הרבה שמחה והרבה יגון.
יחד עם הזרם המשתולל
אנחנו נסחפים בחיים,
ובחפזון איננו מבחינים
איך החוף חולף על פנינו.
אבל היום, לרגע,
החלטתי לצאת אל החוף,
וכולי רטוב ומוכה
זחלתי אל אבן החוף.
אה, שוב איזו אבן?
נו, הבט. פגסוס סורר,
- אם שוב תדהר אל הגיא,
אז תטעם גם את השוט!
בשבילן של האלגוריות
תאבד את כל הפרסות, -
מוטב כבר שתפנה
אל הדרך הרחבה.
היה ערב אפריל מאוחר,
מעבר לחלון נאנקה סופת שלג...
(אני מבקש, אל תחייכו, -
לא בכל מקום אביב באפריל).
למען החום ולמען המנוחה
אחרי שכיסיתי את החלונית
בשמיכה כחולה עבה,
ישבתי בתאי הקטן,
שרוע בכורסה נוחה,
ליד שולחני האהוב,
ונהניתי לאט לאט
מן הבדידות ומן השלווה.
הדקות הנדירות האלה
של מנוחה לא מוסברת
נשלחות כשכר
על ייסורי הנפש.
פחדתי אפילו לחשוב,
פן בקצותיה של מחשבה חדה
תחתוך במקרה
הדממה את כפותיה.
הכפות החמות האלה,
ששכבו על מצחי
והחליקו ברוך
את קמטיו העמוקים של המצח.
רק לרכים ולנשמעים בקושי
לזיכרונות של ימים שעברו
הרשיתי לשוטט
בסמטאות הארוכות של המוח.
גדלתי קוסמופוליטן,
ואחר כך, כאילו לפי הזמנה,
נעשיתי פטריוט קנאי
וסלאבי מבטן ולידה,
אבל היום, משום מה,
(רצון לא מוסבר!)
שוב רציתי להיות,
כפי שנולדתי - יהודי,
«האומנם לא מובן?» -
לחשה הדממה באוזני -
«שכחת, כנראה, יקירי,
שהיום
ערעוו פּייסח».
ערב פסח!
הסדר הראשון!
שלושים שנה עברו, כמדומה,
מאז שאת ערב הפסח
פגשתי בפעם האחרונה.
ובישיבתי בקצה השולחן,
בקול צלול ורועד,
לנחמת כל המבוגרים,
שאלתי את «ארבא קאשויס»,
כלומר, שאלתי את השאלות,
ארבע המפורסמות:-
במה שונה ערב הפסח
מכל שאר הערבים.
על השולחן ריצדו הנרות
בלשונות של זהב,
ריח טעים נדף
מדלת המטבח הפתוחה,
הכול נעשו איכשהו טובים יותר,
וחשובים יותר ושקטים יותר, -
על שובבות רגילה
לא איימה עליי מכה בעורף.
בכל אלה היה שונה
בשבילי ערב הפסח, -
אבל בתשובה ל«ארבא קאשויס»
היה על כולם לשמוע עד הסוף
את ההגדה האינסופית,
את האגדה העתיקה הזאת
על יציאת ישראל
ממצרים הרחוקה.
( אמנם הפעם ההגדה
לא נראתה לי ארוכה, -
כרך עבה של גוסטב אמאר
הוחבא מראש
מתחת לשולחן לשעה הזאת).
מורי, הרבי הזקן,
אמר שיהוה
אוהב מאוד שהיהודים
ישמיעו בקול את ההגדה.
רבי בן־עקיבא החכם,
שהיה בפלשתינה העתיקה,
חזר עליה פעם אחת
שמונה פעמים לבני ביתו!
וכאשר כל בני הבית
נחרו בטירוף
(שלא עלה על דעתם לקחת עמם,
כנראה, כרך של אמאר), -
רץ הרבי מן הבית
ורץ ברחובות
הלא־סלולים של ירושלים
ותפס עוברי אורח מאוחרים,
כדי להוכיח את המטיילים
ולספר שוב את ההגדה
על יציאת ישראל
ממצרים הרחוקה.
בראותו שאין זה שודד,
אלא אך זקן רפה
שתפס בו, העובר אורח
מיהר להסתלק.
אבל לא כך היה!
רבי בן עקיבא החכם,
ביד חזקה ומנוסה,
בשני כפתורים בבת אחת,
על הלפסרדק העתיק
של הבורח, אחז.
(אני, כמובן, איני ערב לכך
שבאותם הימים בפלשתינה
לבשו הכול לפסרדקים:
אולי לבשו טוגות,
או כלאמידות שונות, -
ובכל זאת, כפתורים היו!).
בלילה אחת, כעשרים פעם, בן־עקיבא
הספיק לספר את ההגדה: -
עשרים כפתורים שונים
נשארו בידיו!
של זהב, של עצם,
של עץ, ואפילו
היו כאלה שנקרעו «עם הבשר»
מחליפת היציאה.
הזקן לא שמר אותם זמן רב
ותרם אותם לזיכרון,
כשריד קדוש,
להיכלו הגדול של שלמה.
אבל בינתיים, מששכח את הספר,
נזכרתי בבן־עקיבא,
אבא, סבא ודוד דוביד
כבר עברו חצי הגדה.
וכבר הגיעו אל השיר
בעל הלחן הפרוע,
הכתוב בלשון
הארמית העממית.
השיר הקטן הזה - «חאד גאדיע» -
על גדי עלוב,
שעבורו שני זוז
שולמו בשוק.
מרובים שני זוז או מועטים,
אינני יודע עד היום,
אבל אז נדמה לי הזוז
כמשהו כמו שלוש קופייקות
(שלוש קופייקות - זה כסף!
תמורתן השכנה פיוקלה
זרעי דלעת לבנים
מילאה לי שני כיסים! )
בהרהוריי על הגדי
שהצליח להיכנס
בלי קושי אל ספרי הקודש,
ישנתי את סוף ההגדה.
והקיצותי רק מן הרעש,
מן הברכות העליזות
ומן האיחולים ההדדיים:
« ל׳שונו בו ב׳ירושולאים»
«ל׳שונו בו ב׳ירושולאים» - -
בעוד שנה בירושלים!
כמה אלפי שנים היהודים
חזרו על המשפט הזה!
ונדמה היה, רק תנו,
רק תנו להם אפשרות,
ושבעה־עשר מיליון
יזנקו מיד אל ציון.
אבל כאשר בלפור המנוח,
למען צירופים ערמומיים,
הכריז באוזני היהודים
על שיבה לפלשתינה, -
היהודים קשי העורף
גירדו בידם בעורפם:
מוטב, אמרו, ירגזי אל הידיים,
מעגור בירושלים.
ובשלושים השנים שעברו
נאספו מהם בפלשתינה
פחות מחצי מיליון, -
ועל זאת יהוה
שיסה בהם את הפשיסטים!
באספה האחרונה
החליטו החלטה של ממש,
שהיהודים את פלשתינה
ישנו עד תום.
כנראה, בימינו
לא נמצא משה,
כדי בדרך נס או בשוט
להוליך אותם לכנען,
כפי שמבארת לנו זאת
ההגדה העתיקה שלנו...
זמן, זמן! כל־יכול אתה,
אתה מביא תמורות,
לעולם בזרם משתולל,
אתה זורם על פני היקום
ונושא עימך לבלי שוב
הרבה שמחה והרבה יגון.
כך, בתאי הקטן והנידח,
הרהרתי על מה שעבר,
והרמקול הירוק,
שתלה משמאל לשולחן
מעל הכיסא הגבוה השני,
זימזם לי בקושי נשמע,
בפעם המאה באותו החודש,
את הלחנים שכבר נמאסו
על קלינה ומלינה.
בלי שציפו לכך, על הכיסא,
כשהוא מסתיר את הרמקול,
הופיע זקן אחד
ממראה אציל עד מאוד.
מצח ענק ויפה
קושט בלי ספק,
בהצטופפם אל גשר האף,
בשלושה קמטים עמוקים.
ליד הקרחת הנכבדה,
תלתליו הסמיכים של הזקן
ירדו מטה אל הכתפיים
בגל לבן, לבן כקצף.
זקנו השיב,
אף הוא תלתלים וטבעות,
מכסה את החזה עד המתניים,
עורר השתאות.
כשעיניו מצומצמות קצת,
(קוצר ראייה, כנראה)
הביט בי דומם,
בתשומת לב ובאהבה.
מהופעת הרוח
לא נבוכותי כהוא זה,
כל כך נעים ולא מפחיד
היה מראהו השליו.
ובכל זאת, ליתר ביטחון,
הזכרתי את דוד המלך
ואת ענוותנותו הקדושה.
( אמנם בענווה של המלך־דוד
לא האמנתי במיוחד,
שהרי הפרשה עם יואב,
ואחרות מאותו המין,
אינן מריחות מענווה.
כנראה, את הסופרים
שלא קראו לו עניו
הוציא להורג. ובעל כורחם
קראו השאר
למלך־דוד עניו מאוד).
הרוח השתעל,
ובידו יישר את הפאות,
וכנראה התכוון
להיכנס עימי בשיחה.
«מוישה בן רעב אברום־איצחוק»
(רק פעם אחת בחיי כולם
נקראתי כך,
בבית כנסת נידח,
ביום חג של בר־מצווה,
כלומר ביום שבו מלאו
לי שלוש־עשרה שנה
וצירפו אותי
אל קהל היהודים הבוגרים).
« מוישה בן רעב אברום־איצחוק!»
אני אבי אבותיך הרחוק, הרחוק
בשושלת הזכרים הישירה,
רבי זכריה בן רעב זורח.
ואף שאלף דורות
מפרידים ביני ובינך,
אבל במשחק לא מובן
של חוקי התורשה,
נולדת דומה לי
בכרומוזום של כל תא,
ולכן הופעתי
היום לבקר אותך».
רבי זכריה דיבר
בלי שמץ של מבטא,
ואפילו «אקל» קצת,
לגמרי כמו במוסקבה,
כאילו גדל וחונך
לא בפלשתינה הקדומה ביותר,
אלא בסמטאות העקומות
שליד ארבאט או פליושצ׳יחה.
מצא חן בעיניי שהרבי
לא פיגר בגן עדן אחר החיים
וכנראה שהבין
גם במדעים של זמננו.
ונוסף לכך החמיא לי
גם מה שאמר על הדמיון
( כבר אמרתי שהרבי
היה אדם יפה).
כך שנתמלאתי כלפי אבי אבותיי
כבוד עמוק מאין כמוהו,
ובחיוך של נחת
המשכתי להקשיב בעניין.
«נולדתי באותה תקופה
שבה שבט ישראל
התענה בדלתא של הנילוס
בעבודות פרעה.
ובימיי רבינו מוישה, -
משה, המורה הקדוש,
הצליח להוציא מן השבי
את כל שבטי היהודים.
והיום, בערב הפסח,
אספר לך, צאצא שלי,
על יציאת ישראל
ממצרים הרחוקה».
נדהמתי במבוכתי,
צינה עברה לי על העור, -
האומנם אהיה חייב
לשמוע שוב את ההגדה!?!
האומנם רבי זכריה
לשם כך עזב את השמים,
כדי להביא לצאצא אומלל
ייסורים כאלה:
אבל בן זורח חייך:
«אל תירא, אל תירא.
אינני רבי בן עקיבא, -
איני תופס בסוגרים.
אם רק יימאס -
פהק שלוש פעמים ברציפות,
ומיד אתמוסס,
כערפל תחת שמש בהירה»
ערובה כזאת
נראתה לי חזקה הרבה יותר
מערבויות של גבול
שניתנו לארצות הקטנות
בידי חברי חבר הלאומים לשעבר.
כשראה שהאמנתי,
הרוח - רבי זכריה
ישב על הכיסא בנוחות יתרה
והתחיל את סיפורו השוטף.
«הזמן בזרם משתולל
זורם לו על פני היקום
ונושא עימו לבלי שוב
הרבה שמחה והרבה יגון...»
אבל בעוד אבי אבותיי המפואר
מתפלסף קצת,
כדי לעצב פתיח,
כפי שכל נואם אוהב, -
אנצל את הרגע
כדי ללחוש לקורא באוזן
עצה מועילה
לחייו הקשים.
קורא נכבד,
אם משעמם לכם בשעת הקריאה,
אז, אחרי שפיהקתם שלוש פעמים ברצף,
מהרו וסגרו את הספר,
בלי להתחשב בכריכה.