פתיחה
הזמן בזרם משתולל
זורם ברחבי תבל
ונושא לבלי שוב,
שמחה רבה ויגון.
כמו גזע שחור סחוף
במימיו העכורים של הזראבשאן,
עולה למעלה, כמו כדור,
יושב על קרקעית סמיכה
מתנגש בזעם בסלעים, -
כך גם אני, בזרם החיים,
הנה זה כחצי מאה,
מתנגש בטיפשות אנושית
ובאבנים הקשות
של רעיונות קנאיים.
בגיל חמש־עשרה בערך התחלתי
ללמוד את כרכי היצירות
של להגני המילים החכמים ביותר
מסוקרטס עד שפינוזה.
קראתי במאמץ מתיש את קאנט,
גם את הגל התגברתי,
אפילו קולמן ומקסימוב
לא נשכחו על ידי.
כדי להשלים את האוסף,
קראתי את הקוראן ואת התורה,
ואת הריג- ודה במקוצר
תרגום חופשי מאוד,
ואת תומס אקווינס.
אחרי שנים רבות של עבודה,
הגעתי אל המטרה הנכספת,
שאליה לא פרץ
אף אלכימאי קדמון.
כל האלכימאים חיפשו
את אבן החכמים המופלאה,
אשר במגע אחד,
הפכה כל חרא
למתכות יקרות.
תחת הר של מינוחים,
מתחת לזבל של ויכוחים,
זרחה בברק זוהר
האבן הפילוסופית הטהורה.
מראה של גביש ענק,
עם פאה מדויקת בלי דופי,
היה לה. המציאה שלי,
אודה, הביכה אותי.
ניתוח קפדני
הבהיר את טבע האבן: -
טיפשות אנושית
מן המין הגבישי.
היסודות המרכיבים: -
אידאות אפריוריות,
כל מיני דעות קדומות
ועקשנות של קנאות.
כפי שציפו האלכימאים,
האבן הזאת, אם רצו,
מראה של זהב יצוק
העניקה לכל חפץ.
אך, עם זאת, בנוסף,
בניגוד לכל ציפייה,
הגביש המופלא היה בעל
גם כוח הפוך ונורא.
אל התגלויות יקרות,
אל פניני מחשבה מלאי השראה
בנגעו, הוא בן רגע
הפך אותן לזבל מלוכלך...
טפר-ר-רו, פגסוס! לאן סטת?
השד נשא אותך אל הערוצים!
כלל לא התכוונתי
לדון באבן הזאת.
ולמי זה בכלל נוגע
גבישים פילוסופיים!
לכן כאן אני שם נקודה, -
היכנס, פגסוס, מההתחלה.