מכתב שישה־עשר
7 במאי 1947. מז׳וג –לנינגרד
בתי הקטנה היקרה! ובכן לא מכתבי מדצמבר ולא תשובתך עליו אבדו, ולשווא הצטערתי עליהם. פשוט ענית לי באיחור קטן של שלושה חודשים. כאן אין לי רשות להצטער, ולא פעם חטאתי כלפייך... אני מסופק אם כל כך נבהלת נורא כשקיבלת מסבא את הידיעה על מחלתי. אחרת היית ממהרת יותר להשיב בעצמך על מכתבי ועל הגלויה. חולשה גדולה נמשכה אצלי זמן רב. אבל עכשיו כמעט כל תוצאות המחלה נמחקו; נשארו רק עקבה קטנה על הלב ( כל זיהום דם, אפילו מקומי, מותיר עקבה שאינה נמחקת בשריר הלב) וצלקות נכבדות מתחת לסנטר. המכתב הזה יגיע אלייך ממש לפני הבחינות, ולכן ספק אם תוכלי להשיב עליו. אבל אני מבקש ממך מאוד, ביום סיום הבחינות עצמו, להודיע לי את התוצאות, ולו במכתב הקצר ביותר. צר לי מאוד שאיני יכול להיות לידך, בתי הקטנה, בזמן הרציני הזה. אולי גם הייתי עוזר במשהו; מכל מקום הייתי דואג יחד איתך. אצל אנטול פראנס גיבור היסטוריה בת־זמננו, ברז׳רה, בז לכל מיני עיטורים ותארים, אבל בעומק נפשו הוא חש שהרבה יותר מרשים לבוז להם כשיש לך אותם מאשר כשאין. כך בדיוק אני חושב על המדליה.
שלא לדבר על מדליית זהב, אפילו מדליית כסף הייתה מקלה את הכניסה לאוניברסיטה. אבל מכל מקום, לא מדליית זהב ולא מדליית כסף מעידות על שכלו ועל יכולותיו של אדם. אצל ל.נ. טולסטוי ב״התחיה״ יש משפט על אדם אחד ( אני מצטט מן הזיכרון): בהיותו לא חכם מטבעו, היה לו האסון לסיים את הגימנסיה במדליית זהב, וכך השתכנע ביכולותיו עד שנעשה טיפש עד מאוד. תוצאה כזאת יכולים לתת גם כמה הצלחות על הבמה, אם לא ניגשים לעניין ברצינות ולא עובדים על עצמך. את המחזה השאלה הרוסית קראתי. סימונוב הוא איש ספרות מוכשר ורב־צדדי, אבל השירים שלו טובים מן המחזות. כן. כמה שלא אשתדל, אני מרגיש שמתחיל לפגר אחרייך בידיעת הספרות בת זמננו. מארבע היצירות שמנית קראתי רק שתיים: ״כשהאור יידלק״ של וסילבסקה ו״השמחות הראשונות״ של פדין. על הסופרת פאנובה אפילו לא שמעתי, ואת ״המאבק לשלום״ של פאנפרוב גם כן איני מכיר עדיין. דעתי על ונדה נמוכה עד מאוד. אינה כותבת, היא עוסקת בסריגה. אבל מן הדברים של הזמן האחרון נפלא הסיפור של בק, כביש וולוקולמסק. קראת? הוא, כמובן, גבוה מ״ימים ולילות״ של סימונוב. אבל מעל לכול עומד ״הם נלחמו בעד המולדת״ של מ. שולוחוב! הנה גאון הספרות של תקופתנו, שאפשר להעמיד בביטחון בשורה אחת עם גדולי הספרות הרוסית. אני שמח שאת אוהבת את מאיאקובסקי. גם אני אוהב אותו. והאם קראת את א. בגריצקי? בהחלט קראי. אם קראת את כל שקספיר ואת כל איבסן, קראת הרבה. על איבסן, מאחד הסופרים האהובים עלי, אכתוב לך מכתב נפרד. שיפוטים סותרים על יצירות ספרות אל להם בשום פנים להרתיע אותך, חוקרת הספרות לעתיד. מה כבר לא יכתוב איזה מבקר נכבד. האמיני לעצמך. אני עובד כמקודם כלבורנט וטכנאי רנטגן. אני מסתדר מ־7 עד 4. מ־4 עד 6 אני ישן, ובערב אני נהנה מן הבדידות., כותב, חושב, וכשיש ספרים, קורא. מנעוריי הורעלתי בארס כתיבת השירים, ולי זאת הנאה. רק שיריי הולכים ונעשים עצובים יותר, ולכן איני שולח אותם לך. אבל לאחרונה, כשחשבתי עלייך, כתבתי שיר שאינו עצוב. נו, מבקרת ספרות, בקרי אותו
שלום
שוב הפסים,
שוב הרכבת,
שוב ארצות רחוקות.
שלום, בוקר,
שלום, שמש,
שלום, נעוריי!
לאורך הקרונות שורקת הרוח.,
קורעת לגזרים את העשן השחור.
טוב בעולם הזה
להיות,כמו הרוח, צעיר.
טוב,כמו הרוח ,לדהור
אל המרחק שלא נודע,
עם הבוקר המצלצל
במרוץ,
רץ בין הערים.
על פני הגן,
דרך השדה,
רק מאחור חג האבק.
שלום ,שמחה,
שלום, חופש,
שלום,מחר,
שלום, חיים.
דרישת שלום גדולה ממני לאמא. את מכתבה קיבלתי, ובימים הקרובים אכתוב לה בנפרד. מנשק אותך חזק, בתי הקטנה, ומאחל הצלחה. אבא שלך.