ראשי
HE

מכתב תשעה־עשר

21.12.47, מז׳וגה

ילדתי היקרה! כבר כעשרה ימים מאז קיבלתי את מכתבך, אך עיכבתי את התשובה, משום שהשגתי מגפי לבד. זה לא היה פשוט כל כך. הרי השאלה לא הייתה רק לחסוך בשבילם כסף, אלא גם שמישהו מן העובדים השכירים החופשיים יוותר לי על השובר שלו ויקנה אותם. הרי אין לי שום זכויות ואפשרויות רגילות. עכשיו לפניי השאלה הבאה, לא פחות מסובכת, של משלוח מגפי הלבד האלה. בית הדואר הקרוב הוא 5 קילומטרים מאיתנו, מעבר לנהר. ושוב אין לי לא הזכות ולא האפשרות להגיע לשם. פירוש הדבר ששוב צריך לבקש ממישהו, ומי שיעשה לי את הטובה הזאת גם לו אין זכות רשמית לכך, ולכן הוא מסתכן במקצת, ועל אחת כמה וכמה שאת שם משפחתי מכירים, משום שרבים משתמשים בשירותי המעבדה וחדר הרנטגן, ולך ולי שם משפחה אחד. והעיקר, אחרי הרפורמה הכספית לא נשארה לי אפילו קופייקה, וגם אין ממי ללוות. לכן במשלוח אצטרך להמתין עד הימים הראשונים של ינואר, כשאקבל את המשכורת החודשית שלי, 25 רובל... מצער אותי מאוד שבגלל העיכוב הזה החבילה תגיע לא ליום ההולדת שלך., אלא כעבור שבועיים. מלבד מגפי הלבד תהיה בה גם חולצת בטיסט משומשת. זה כל מה שביכולתי לשלוח לך ליום מלאות לך תשע־עשרה, ולכך אני מברך אותך מכל הלב. עכשיו אני עובר אל מכתבך.

טבעי הדבר שבאוניברסיטה, בפקולטה לפילולוגיה, רוב הסטודנטים אוהבים את מאיאקובסקי, משום שנאספו כאן אנשים העולים בתרבותם הספרותית על הממוצע. במכתבי כתבתי על הוויכוח שלך עם החברות עליו עוד בבית הספר. אגב, מדוע את מייחסת את הפואמה אני אוהב ליצירותיו המוקדמות של מאיאקובסקי? אם זיכרוני אינו מטעה אותי, זו אחת האחרונות, אם לא האחרונה ממש, מבין הפואמות הגדולות שלו. אני מבקש הבהרה, חבר חוקר הספרות. נדמה לי שהפואמה הזאת נכתבה לא יותר מ־5 או 8 חודשים לפני מותו. את העבודה בחוג הדרמה, נדמה לי, ראוי להמשיך. בעוד שנה או שנתיים יהיה ברור יותר במה זה ייצא ואיזו דרך המשך ראוי לבחור. היתרונות שלך: קול ומוזיקליות, גם הם עשויים להידרש, והשנתיים הראשונות בפקולטה לפילולוגיה כבר ייתנו השכלה כללית. אשר לייסורי היצירה, הם נחוצים. בלי אי־שביעות רצון מעצמך לא יכולה להיות לא תנועה קדימה ולא הישגים. אגב, הצרה עכשיו היא שמחזות בני זמננו, גם אלה שאינם מחזות מלחמה, הם ברובם של גברים. רק אתמול שמעתי ברדיו מונטז׳ של המחזה של סימונוב השאלה הרוסית. מתוך 10 הנפשות רק שתיים נשים, וגם כך תפקידן רחוק מלהיות תפקיד מוביל. כך גם במחזות אחרים. אפילו את המבצעים, בניגוד למנהג הישן, מונים תחילה את כל הגברים ואחר כך את הנשים. עם זאת, ייתכן שאני טועה. איך עלה בידך התפקיד של מאיה פליבנובה? הרי היא קרובה אליך הרבה יותר מראיסה. על מה את עובדת עכשיו? איך עברו בחינות הסמסטר הראשונות? במה עסקת בחופשת החורף? זה עוד אינו ספרות יפה. ליטרטורנאיה גזטה»» ספרות יפה אני מצליח להשיג, 2 או 3 ספרים בחודש, וגם זאת ברובם ישנים, שנקראו פעמים הרבה. הרדיו מושיע מעט. אבל גם אותו אני יכול לשמוע רק מעט, משום שביום הוא שותק אצלנו, ובערב אני משתדל לכתוב ואז, ממילא, אני מכבה את הרמקול. צר לי ששיריי לא מצאו חן בעינייך. בחרתי בכוונה את העליזים ביותר, הקרובים לכיוון המקובל עכשיו. היום אין לי מצב רוח, אבל במכתבים הבאים אשלח עוד משהו, משום שמתוך העקשנות האופיינית לי אני רוצה בכל זאת לשלוח לך משהו שימצא חן בעינייך.

...עוד הרבה מעין זה יש בחייך שאיני מתאר לעצמי, ולכן איני יכול אפילו לשאול שאלה... חיי סטודנטים וידידות של סטודנטים הם דבר נפלא. בקוראי את השורות האלה שלך נישאתי 18 שנים לאחור, אל הזמן שבו זה עתה נולדת, ואני הייתי סטודנט בשנה השנייה. היה לי קשה ללמוד ולעבוד, ובכל זאת היה טוב. אשמח אם לא תתעצלי לכתוב יותר על החברים שלכם... גם על חיי שלי איני יכול להתלונן, ואיני חש את עצמי אומלל, אף שלאדם במצבי, לפי הכלל הכללי, מגיע לחוש את עצמו אומלל ופגוע מן הגורל. אפילו רעב איני חש עכשיו, משום שאספתי יבול לא רע של תפוחי אדמה מחלקת גינה קטנה שעיבדתי ליד המעבדה שלי, ועד ינואר יספיק לי, כדי שאוסיף אותו למנה היומית ואהיה שבע. ומבחינה שכלית אני חי חיים לא פחות דרוכים מכפי שהיה אצלי תמיד. ואף שאני מקנא בידיעות וברשמים שאת רוכשת עכשיו, לא הייתי מחליף חיים אפילו איתך... מסרי לאמא שכבר כמה שנים נמצא כאן איתי יפים מינביץ׳, והוא שולח לה את ברכתו. זה אחיו הבכור של ידידי לאותו מחזור, שלמה מינביץ׳, גם הוא סטודנט במכון על שם קרל ליבקנכט, שבו אמא ואני למדנו במוסקבה. שלמה הוא עכשיו פרופסור למתמטיקה בסטלינו. פעם ופעמיים שלח לי דרישות שלום דרך יפים, אבל כך ולא התפניתי לכתוב לו, אם מגאווה ואם מאהבה עצמית. איני סובל אפילו את המחשבה שמישהו מחבריי לשעבר עלול לרחם עליי או לראות בי נכשל. מוטב שישכחו אותי... לראות אותך ולדבר איתך, ילדתי, אני רוצה מאוד. קיוויתי שבקיץ שעבר אראה אותך. עכשיו אצטרך לדחות את התקווה הזאת לקיץ הבא. אני עצמי איני יכול לבוא ללנינגרד.

מכתב שמונה־עשראל התוכן