מכתב חמישי
/11/44
מז׳וג, סנגורודוק פרוטוקה.
בתי הקטנה היקרה! אני חש אשמה עצומה כלפייך! הנה לפניי מונחים שלושה ממכתבייך, שלא יכולתי בשום פנים לפנות זמן כדי לענות עליהם. הייתה עבודה גדולה שצריך היה לסיים אותה, יהי מה, עד לימים הראשונים של החודש הזה.
איני זוכר אם כתבתי לך שליד המרפאה שלנו נמצאת מעבדת מחקר מדעי לחקר מחלות של מחסור בוויטמינים, שליד סבז׳לדורלג. במעבדה הזאת אני זה חודשיים עובד מחקר בתפקיד סטטיסטיקאי־מתמטיקאי. מוזר ככל שיהיה, גם במאסר ההשכלה מושיעה אותי זה חמש שנים, וכמעט תמיד פוטרת אותי מן הצורך להתיידד מקרוב עם לום, מכוש ויעה.
(בכל בוקר הוציאו את האב מן המחנה והובילו אותו בשמירה אל המרפאה, ולערב החזירו.)
זבמה מתבטאת עבודתי אכתוב לך אחרי שתודיעי לי אם את יודעת מה הם ויטמינים ואיזה תפקיד הם ממלאים בחייו של יצור חי.
ולעת עתה אענה על מכתבייך הראשונים. ממכתבך מ־3/9 אני רוצה לעמוד על שתי מחשבות המביעות אותו הרגש עצמו מצדדים שונים. הראשונה: אני, כביכול, כותבת מכתבים לא מעניינים, אבל אלמד לכתוב מעניינים, שהרי סיימתי בינתיים רק 7 כיתות.
– ראשית, מכתבייך מעניינים אותי בלי שום ספק, איך שלא תכתבי אותם ועל מה שלא תכתבי. בין שאת כותבת על פרטים קטנים של חיי היומיום ובין על מחשבותייך, כל זה בשבילי הוא את, בתי, שאני אוהב, וכל תו בחייה מלא בשבילי עניין. הדבר היחיד שאינו מוצא חן בעיניי הוא, סלחי לי, מידת נמלצות במכתבייך, השתדלות מיותרת לעשות אותם מעניינים.
כתבי בפשטות, ברצף, את מה שעולה על הדעת; כתבי איך שיצא, אבל רק בכנות רבה יותר ובפשטות רבה יותר. להבא אתפוס אותך על ביטויים נמלצים ואכתוב לך עליהם, כדי שיהיה לך קל יותר להיפטר ממה שבספרים קוראים לו פרובינציאליות.
שנית, זה שסיימת רק 7 כיתות אינו יכול לשמש הצדקה לשום חיסרון רוחני שלך. אדם יכול וחייב להיות שלם ברוחו לגמרי בלי תלות בהשכלתו הפורמלית, כפי שהיא נמדדת בכיתות שעבר. ולא טוב אם התפתחותך והשכלתך הולכות רק באותו אפיק שלאורכו בית הספר מכוון אותן. כתבתי לך פעם, לפני שנה, שאדם יכול להתעצב רק מתוך מחשבה עצמאית ומתוך פגישה עם אנשים חושבים. ואת השאלות למחשבה נותנים הספרים. לכן, בתי הקטנה, אל תתרצי את עצמך בשבע הכיתות שלך, ואם את רואה בעצמך חסרונות שכליים, דרשי מעצמך מה שדורשים מאדם שלם.
הרבה קראת, אבל האם הרבה חשבת?
השנייה: כל כך הרבה אני רוצה לדעת ולראות, אבל עוד אספיק.- שוב את מצטדקת, אבל הפעם לא בכיתות אלא בשנים. וזה אינו נכון. צריך כבר עכשיו לדעת מה את רוצה, ובכל רגע ללכת אל זה.
- אמת, התנאים של השנים האלה בלתי נעימים עד מאוד. אבל השנה הזאת היא השנה האחרונה של המלחמה, ואחרי סיומה לא יישארו לך ולי שום תירוצים, אם לא נמציא דרך לספק את שאיפתך לראות.